החלטות ממשלה רבות מתקבלות בהתלהבות, אך נשארות לאסוף אבק במגירות. התלות המוחלטת של ישראל בחברה אחת – בזן – היא תוצאה ישירה של שנים של חוסר מעש ממשלתי.
תוכניות שנתקעו באמצע הדרך
אחת הדוגמאות הבולטות היא תמ"א 75, תכנית המתאר הארצית שאושרה במסגרת החלטת ממשלה 1231. התוכנית נועדה לאתר מקומות חדשים למיכלי אגירה של תזקיקי נפט ברחבי הארץ. הרעיון היה פשוט: לפזר את מלאי הדלקים כדי להפחית סיכונים ביטחוניים ולהקטין את התלות במתקן אחד. אלא שהתוכנית מתקדמת בקצב איטי, כאילו אין שום דחיפות. גם בית הזיקוק באשדוד דיווח לאחרונה על תקלות במתקניו, מה שמחזק את הצורך במציאת פתרונות חלופיים.
המלחמה עם איראן חשפה את הכשל הזה בצורה כואבת. פגיעות הטילים במתחם בזן בחיפה הוכיחו שתרחיש הייחוס שמומחים הזהירו ממנו במשך עשור הפך למציאות. שלושה עובדים נהרגו, יכולת הזיקוק נפגעה קשות, והמשק כולו גילה עד כמה הוא פגיע כשהוא תלוי במקור אחד בלבד.
למה בזן נשארת הדומיננטית בתחום
התשובה נעוצה בחוסר רצון פוליטי ובלחץ של אינטרסים כלכליים. משרד האנרגיה היה אמור לקדם חלופות: פיתוח תשתיות לייבוא תזקיקים מוכנים במקום נפט גולמי, הרחבת מלאי החירום, וזירוז המעבר לאנרגיה מתחדשת. ישראל מדשדשת הרחק מאחורי מדינות אחרות שמקדמות כבר שנים אנרגיה נקייה. במקום לפעול למען הציבור, אנחנו עדים ללחצים לאשר לחברת בזן פרויקטים חדשים כאילו לא קרה כלום.
גם חברת קצאא, שמחזיקה במיכלים בנפח של 700 אלף טון, יכולה לסייע באופן מיידי. המיכלים האלה נועדו לנפט גולמי, אבל אפשר להסב אותם לאחסון תזקיקים תוך פחות מחצי שנה.
מה צריך להשתנות
המצב הנוכחי דורש שינוי תפיסתי מקיף. ראשית, יש לזרז את התכניות הלאומיות שכבר אושרו ולתת להן עדיפות תקציבית ברורה. שנית, צריך לקדם תמריצים אמיתיים לצרכנים לעבור לאנרגיה נקייה – כיריים חשמליות, רכבים חשמליים, פאנלים סולאריים. גם צמצום השימוש בגז לבישול דורש קמפיין ממשלתי רציני.
הממשלה הוכיחה בעבר שהיא יודעת להניע שינוי התנהגותי כשהיא רוצה. קמפיין "ישראל מתייבשת" שינה את תרבות צריכת המים בארץ תוך זמן קצר יחסית. אותו דבר בהחלט אפשרי בתחום האנרגיה, אבל זה דורש מנהיגות שמוכנה להתעמת עם אינטרסים כלכליים חזקים ולקבל החלטות שאינן פופולריות בטווח הקצר.